מפרי עטו > חיבורים

 

אני צבר

 

אני צבר


אני ישראלי אופייני בגיל הטיפש-עשרה שנהנה מהזכות שקוראים לו צבר. כאשר אני מתבונן סביב אני רואה לפני  את" מולדתם של כל יהודי העולם" ואף לא מקום שכל היהודים בכל הדורות ערגה נפשם אליו או לפחות שם, בבוא זמנם, ירצו להיקבר בו.
אני רואה את ארצי הקטנה , בה נולדתי ובה גדלתי ואותה אני אוהב.


 

בשבילי , ישראל היא המקום בו אני חי , מבלה עשרים וארבע שעות ביממה , כל שנה כל השנה. אינני רואה חיילים גיבורים . אני רואה את בנו של השכן חוזר מהחזית . ומספר לי את שקרה לו שם, דברים שגם שמעתי אותם קודם.
בשנה הבאה אהיה אני אחד "הגיבורים" המגן על ישראל וע"י כך מגן על כל היהודים בעולם . אלבש את המדים של צבא הגנה לישראל ואצדיע לדגלו . אך- איכשהו אינני מרגיש שאני מגלם את אותה דמות שסבי חלם עליה. אינני רואה עצמי כהתגשמות חזונו של הרצל . אין זה מרשים אותי כלל להיות אידיאל של מיליוני יהודים ברוסיה , שאינם יכולים להגיע לישראל אינני מרגיש אפילו שאני נלחם על חיי. למרות שחג הפורים השנה לא היה החג השמח ביותר שאני זוכר.


 

כמעט כל יום נהרגים על הגבולות ואמא בוכה על קברו הפתוח של יקירה, בן העשרים. אבל זאת ישראל. לך לתל אביב , לחיפה או לטבעון , אני מבטיח לך לפגוש  בחוצות הערים הרבה נערים ונערות, חלונות הראווה מלאים בדברי מותרות ואין תחושה שאנו נלחמים על נפשנו.
כאשר שומעים ברדיו שֶם, או נפגשים ברחוב באם שכולה שבורת לב, דמעה זולגת מעיננו ואנו יודעים אל נכון שאנו כך מתנהגים כאילו לא קרה כלום: אך עמוק בלבנו אנו יודעים ומרגישים שבשבלינו כאן אין זה צחוק או עליצות רק הכאב היהודי העתיק הצורב והדאגה לשלום אלה שנתנו את חייהם על מנת שאנו נוכל לצחוק ולהנות מכל הדברים שעבורם כדאי לחיות.

 

Tivonet