ימי התום

רוני, בנם הבכור של שושנה ומשה וייצנר, נולד ב- י"ד בחשוון תשי"ב (2 בנובמבר שנת 1952) בישוב קריית-טבעון. רוני (אהרון) נקרא על שמו של סבא אהרון, האבא של אבא. משפחתו של אבא התגוררה וחיה משך דורות רבים בדרום מזרח פולין בישובים נובי סונז' ולבובה.
בתחילת מלחמת העולם השנייה עת נכנסו הגרמנים לפולין נעצר סבא אהרון על ידי הגרמנים ונירצח, בני המשפחה הנותרים גורשו מביתם למחנות ריכוז והשמדה ורובם מצאו שם את מותם .
בתום המלחמה, ולאחר תלאות רבות, נסעו אבא ויוסף אחיו לאיטליה משם עלו בשנת 1946 לארץ ישראל. בארץ ישראל התיישב אבא בקרית עמל. ב-ה' באייר תש"ח פרצה מלחמת העצמאות, אבא גויס לצבא ושובץ לגדוד 19 של חטיבת גולני.
במהלך מסיבת הגיוס שנערכה בישוב הכיר אבא משה את אמא - שושנה לבית קרוננפלד. שושנה, ניצולת שואה ילידת העיר ויזניץ שבאוקראינה עלתה לישראל בתום המלחמה עם אמא ציפורה, אחותה פרידה ושלושת אחיה: משה, זלמן ואריה. אביה מאיר ואחיה ישראל וצבי, לא שרדו את תלאות המלחמה.
לאחר שרות משותף בחטיבת גולני התחתנו שושנה ומשה ובנו את ביתם בקריית טבעון. ב - 2 נובמבר 1952 נולד בנם בכורם רוני. אמא אומרת שאֶת רוני קבלה כמתנה ליום הנישואים השלישי שלה ושל אבא:
.."זאת הייתה המתנה היפה ביותר שאפשר לקבל ליום נישואין...ילד יפה ונוח, לא בכיין, נעים, תמיד שמח, חברותי ומנומס...
"נראה שהולדתו של רוני היתה בבחינת נס של ממש, ניצחון האור על החושך ניצחון פרטי של אבא, אמא ובני דורם ניצולי השואה על ענק נורא ומרושע שביקש להשמידם. ניצחון הטוב על הרע המוחלט. מסלול חייו של רוני נוגע בבית שברחוב בורוכוב, בגינה, בעצי השקדייה והשסק, בבית שבנו הילדים על עץ האלון שבחצר, בבית הספר היסודי רימונים. ילד יפה היה רוני, רציני ומבוגר מכפי גילו, היה עצמאי ותמיד, מגיל צעיר ביותר, השרה על הסובבים אותו תחושה של ביטחון, בבחינת יש על מי לסמוך. מעולם לא התפנק או בכה, היה לו זמן לכל דבר ולכל אחד, תמיד היה לו מה לעשות, מעולם לא השתעמם, בנה עם חברים בית על עץ בחצר, הלך לתנועת נוער, למד לנגן על אקורדיון וחלילית, שיחק כדור יד, טניס שולחן וכדורגל. אהב לשחק שח ומונופול, נסע עם אבא למרוץ מכוניות פורמולה אחד בדרום, קרא המון וכתב. כתב המון – יומן אישי, תולדות קבוצת חרצית בנוער העובד, סיפורים ושירים. למרות שהיה רציני מאוד הרי שהיה גם בעל חוש הומור מפותח וחברותי מאין כמוהו, הבסיס החברתי היה חבורת בורוכוב. חבורה ילדים בני השכונה ארבעה בנים וארבע בנות. חברי נפש אמיתיים, לכל מסיבה הלכו ביחד, תמיד היו במרכז רחבת הריקודים. אהבו לצהול ולשמוח. חוו יחד את חווית ההתבגרות והנעורים. ליוו האחד את השני בניסיונות למציאת בני / בנות זוג, הדריכו יחד בתנועה, התחבקו ואפילו את ניסיון הנשיקה הראשונה החליטו לחוות ביחד כדי לדעת בדיוק מה זה. בכתה ד' הצטרף רוני לתנועת "הנוער העובד והלומד". הילדים שחברו לקבוצה שנקראה "חרצית", הגיעו מבתי הספר במרכז טבעון – רימונים ודגניות. "הנוער העובד" היה אצל רוני נושא חשוב ביותר, האידיאלים, הרעיון על שוויוניות חברתית כלכלית קסמו לילד, רוני היה למדריך בתנועה ולאחד מעמודי התווך של הקבוצה והסניף החדש ברחוב רמז. השנים עברו, הלימודים בית הספר היסודי הסתיימו. רוני עשה את מבחן "הסקר " (מעין בגרות לכיתות ח') והתקבל ללימודים בבית הספר התיכון ע"ש חיים גרינברג שנחשב בזמנו לטוב בסביבה.
באותם זמנים בית הספר התיכון היה מחולק למגמות לימוד: ריאלית (מתמטיקה) ביולוגית (ביולוגיה ופיסיקה) הומאנית (ספרות והיסטוריה) . רוני התקבל למגמה הביולוגית, נחשב לתלמיד טוב ואהב מאוד ביולוגיה – המורים לביולוגיה ופיזיקה העריכו אותו מאוד עד כדי שמר המרשטיין המורה המיתולוגי לביולוגיה הגדיר אותו "כביולוג מובהק".
בבית הספר התיכון באה לידי ביטוי יכולתו להוביל ולהנהיג, תכונותיו כמנהיג, חרוץ ורציני הביאו לבחירתו ליו"ר מועצת תלמידים.
רוני התעניין בנעשה סביבו והיה בעל עמדה בנושאים שונים שהיו על הפרק, הוא נהג להביא זאת לידי ביטוי במאמרים שונים שכתב ואשר התפרסמו בעיתון בית הספר. אחד מחיבוריו באנגלית, "אני צבר" אף פורסם בעיתון ג'רוזלם פוסט ויותר מאוחר בעיתון בולטימור סאן המופיע בעיר בולטימור שבארצות הברית.
לקראת גיוסו לצה"ל חווה רוני סוג של התרגשות שבדרך כלל לא הפגין, אמא בקשה שילך לעתודה אקדמית, רוני רצה להתגייס ליחידה קרבית או לסיירת. כשנשלח לחרמ"ש התאכזב במידה מסויימת, לא היה מודע באותה עת לעובדה שקליטת הרק"מ החדש – נגמ"שי ה – 113- M (זלדה) , חייבה את הצבא לגייס את טובי הלוחמים לחרמ"ש ע"מ שאלו הראשונים יטמיעו את הרק"מ ביחידות הדרג המסתער ויהוו שדרת הפיקוד האיכותית ממנה ילמדו כולם. נסענו לבקר את רוני בטירונות ברפיח, בסיום קורס החרמ"ש בג'וליס, בסיום קורס מכי"ם , ובמסדר הסיום של קורס קציני חי"ר בבה"ד 1 , תמיד סיים את הקורסים בציונים טובים מאוד , רוני האמין שישנם זמנים בהם כל אחד צריך לתת לחברה או לצבא את מה שהוא מוכשר ויכול , צריך שיהיו בצבא קצינים טובים. אבא מספר כשפעם באחת הפעמים כשהסיע אותו לתחנת ההסעה אמר לו רוני " אבא, לשרת בצבא זו חובה וזכות שיש לכל אזרח, ולשרת צריך במקום שבו צריכים אותך יותר מכל", לכן שרות קרבי בסיני על גדות תעלת סואץ כמ"מ חרמ"ש בגדוד 184 של חטיבה 14 היה מבחינתו דבר ברור מעליו . זה היה מבחינתו המקום החשוב ביותר. היה קצין טוב ונערץ על חייליו בעיקר משום שמצד אחד היה קשוח , מקצועי ביותר וקפדן ומצד שני בעל חוש הומור וחברותי ביותר, דאג לחייליו בצורה יוצאת דופן וחש כמו תמיד אחריות אישית לגבי כל אחד ואחד מהם .
יותר מכל היה רוני טוב לב, חום וחיבה נבעו ממנו כמקרן השפע . הוא לא ביקש כבוד הכבוד בא אליו , בפשטות ובטבעיות . זה היה מובן מאליו .

אל הימים הנוראים שבין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום הכיפורים בסתו 1973 , הגיע רוני כקצין, מפקד מחלקה בגדוד שאייש את קו המעוזים בצפון הגזרה המרכזית של תעלת סואץ. 
יורם ברין, אחד הקצינים סיפר: ..."התכונות שלו בתור אדם וקצין הביאו לכך שהמ"פ החליט לשלוח דווקא אותו – לבדו – עם מחלקתו לגזרה הצפונית....למרות הקשיים רוני הצליח, ומפקדיו היו מרוצים ממנו והתייחסו אליו ברצינות הראויה למפקד כח סיור עצמאי..."
רוני הגיע לחופשה קצרה במהלכה נסע עם חברים לכינרת והחליט לעבור דרך קיבוץ אשדות יעקוב  לבקר את אבי , ששמח מאוד על הביקור הבלתי צפוי. הביא אבטיח - ישבו דברו . רוני  נסע. מצפה בכיליון עיניים לשבוע שלאחר מכן – לרגילה המובטחת לו.
ביום חמישי היה צריך לחזור , קם מאוחר , אמא היתה בחיפה , אבא הגיע לזמן קצר.  אכלו ארוחת בוקר , אמא חזרה.  ישבו דיברו הזמן עבר, הביט בשעון.
- " אימא, אני צריך לזוז... יש לי טיסה בשלוש "  אמא בקשה לארוז את התרמיל .
-"לא צריך אני חוזר ביום שלישי, הקו נגמר, אני אחזור לשבועיים חופש, שבועיים בבית"....
לקח את הנשק ותרמיל קטן חבק את אימא ויצא מהדלת ...אימא הותירה את הדלת פתוחה והביטה בו..
-"נו באמת, אימא, אני לא ילד".  אמא חזרה הביתה סגרה הדלת והמשיכה לעקוב אחריו במבטה דרך חלון המטבח:  איך עבר את הכביש,הלך בדרך הקיצור שעשה בה שימוש במשך שנים בדרך לבית הספר .פסע בין הבתים והעצים ואימא ליוותה אותו במבטה עד כמה שיכלה עד שנעלם בין העצים...
יום כיפור, רוני צם, מסורת זה עניין חשוב בעיניו למרות שהיה חילוני. שבת בבוקר, רוני נקרא למפקדת הגדוד, מקבלים תדרוך- להתכונן ליום קרב, חוזר ליחידה, יושבים במעוז שנקרא "טלביזיה" – שם הקוד של רוני "נברשת". תדרוך לחיילים.
6 באוקטובר 1973, שבת בצהריים, אש נפתחת על מוצבי התעלה, מטוסים חולפים מעל בדרך לרפדים, פגזים נופלים בקרבה מסוכנת לנגמ"שים . רוני יוצא מהמעוז המוגן ויחד עם אחד הסמלים, מעביר את הנגמ"שים תחת אש לאזור מוגן.  מקבלים פקודה לצאת ולחלץ כוח של הפלוגה שנלכד בתצפית בעיר קנטרה...יוצאים. השעה 14:15 .
חמש עשרה דקות לאחר שיצאו, זיהה רוני מהנגמ"ש כוח מצרי על דיונה צפונית לכביש עליו נעו הכלים, נכנס איתם לקרב, עמד בצריח הנגמ"ש חשוף, אחז במקלע הכבד וירה לכיוון האויב... תוך כדי הסתערות נפגע מכדור ונפל לתוך הנגמ"ש. 
בבית אין יודעים דבר, יושבים ומחכים לשמוע,  מחכים.
שבוע שלם ישבו בבית. אבי הלך לבית הספר, חזר, שיחות עם החברים דאגות לרוני. אבא גויס למילואים , הוא חובש ביחידת רפואה שעולה לרמה ... אבי ואימא לבד בבית ... בטלביזיה התחילו להראות תמונות של חיילים שנשבו בידי המצרים- ישבו והתבוננו, אימא מייחלת לראותו אך לשווא, .
כעבור שישה ימים החריד צלצול הטלפון את הבית. אמא הרימה – מישהו מצידו השני של הקו מסר דרישת שלום מרוני.
- "אל תדאגו, שלום לו – הוא בסדר".
השכנים, החברים - כולם ביקשו להרים כוסית- אך אמא סירבה.
-" עד שלא אשמע את קולו של רוני, אני לא מאמינה – רוני הרי היה מתקשר בעצמו, הוא יודע שאנחנו דואגים"
כעבור פחות מ- 24 שעות, עמד אבי בחצר, אימא תלתה כביסה .. לפתע הופיעו שלושה: חיל, אחות ותושב טבעון שהיה בקשר טוב עם המשפחה ..
-"איפה אימא ?
-"מה קרה ?, שאל אבי...
הרגיש שהלב  נופל לרצפה, תרתי משמע ..פחד נוראי מילא אותו..
מה קרה? אימא שאלה מחדר הכביסה:
-"אבי, ..מה זה? מה קרה?..."  ואז ראתה את האנשים...

חזרה לתחילת הדף