קשה, עצוב... איני יכולה להשלים עם המציאות המרה האכזרית. אי אפשר להסתגל לעובדה הנוראה . היד ממאנת לכתוב. איך? איך אפשר לכתוב עליך, רוני ? על רוני שהיה. על רוני שאיננו עוד . ניסיתי לכתוב מספר פעמים , אך לא יכולתי.
אשתדל הפעם להעלות את זכר פגישתנו האחרונה בראש השנה לפני שלוש שנים.
הינה אתה יושב על דשא ביתנו, ומשוחח ומספר על חויות הצבא , קם ומשחק עם ליאת ורינת בכדור צוחק ומשתעשע עם הבנות . רץ , זורק כדור ותופסו. מביט מידי פעם בשעון , השעה קרוב ל 0600 בערב ועליך להגיע לידידך בפרדס חנה.
באתה כמדי שנה , עם אבי והוריך לברכנו בפרוס השנה החדשה . היתה זו פגישה נפלאה . אט אט התאספו כל בני המשפחה הגרים בקריה . השיחה קלחה ואתה כה עליז היית, עם כל כך הרבה תוכניות לעתיד ... בין משפט למשפט שחקת עם הבנות . טעמת עוגה כזאת הזמנת לסיום השרות.
השעה 0600 . אתה מתנצל על שעליך להיפרד מאיתנו כדי להגיע לידידתך. אנו מברכים ונפרדים עד לחופשה הבאה.
יום כיפור . אזעקות . צווי קריאה. מגיסים את כל הבנים במשפחה. פרצה מלחמה.
מאיר מתקשר מידי יום יומיים. ינקל'ה מטלפון יום יום. ממשה בן דודי מקבלים דרישת שלום ורק ממך אין כל מידע.
דואגים . הלב מנבא רעות . אך אינני רוצה להאמין בכך. יום יום מנסים לצור קשר אתך בכל דרך אפשרית . אני מתקשרת לבתי חולים בדרום , מנצלת קשרים אך אינך מופיעה ברשימת הפצועים. הדאגה גוברת . שיחה אביו של דובי משער הגולן מפיחה תקווה מחד וחששות כבדים מאידך . דובי התקשר . מדוע אתה לא.
שבת . שבוע לפרוץ המלחמה , אלמוני מתקשר ומוסר ד"ש . השמחה גדולה. נשיקות דמעות חיבוקים. ואז
ביום ראשון הגיע הבשורה הנוראה.
אני מנסה לדחות את בשורת האיוב . מתקשרת לקצין העיר וטענת שאי אפשר .
הרי רק יום קודם מסרו ד"ש ממך
קצין העיר – מר נחליאלי מבטיח לברר אוכן למחרת יום שני ב 600 בבוקר צלצול טלפון .. בשורת האיוב מאומתת. רוני איננו. ביום כיפור לפני השעה 1400 נפל.
הכאב איום וצורב. אי אפשר להשלים ואי אפשר להתגבר.
רוני לא עוד תוכניות לעתיד . לא עוד צחוק ושובבות .
עוגה כבר לא תהה לסיום השרות והברכות לא הועילו . כל שנשאר הוא כאב עמוק , אותה פגישה אחרונה נפלאה בראש השנה.
תנצב"ה