לחיות בלי רוני זה לא רק להמשיך לחיות בלי בן יקר ואהוב, זה לחיות בלי ידיד ורע. את רוני קבלתי במתנה ביום בו מלאו שלוש שנים לנישואינו זו היתה המתנה היפה ביותר שיכולתי לקבל ליום הנישואין.
רוני היה ילד יפה ונח. בלילות הייתי קמה לבדוק למה אינו בוכה, חשבתי שכל תינוק צריך לבכות בלילות. רוני היה ילד עליז. כשהיה בן שנתיים יצאתי לעבודה, השארתי אותו עם הסבתא שאהב מאוד והיה קשור אליה. אני רואה את רוני מרגע שקיבלתי אותו לידי בבית החולים, את כל שלבי התפתחותו, אני זוכרת שלפני יום הולדתו הרביעי משה ביקש לקנות לו קורקינט ואני חששתי ורציתי שיקנה לו אופניים על שלושה גלגלים. אבל נגד הגורל אין מה לעשות, ורוני ביקש מחבר שלו שהיה לו קורקינט להתחלף ...ובירידה ליד הבית נפל רוני על אבן חדה ביותר ונפצע קשה בידו הימנית . לקחתי אותו לבית החולים. כל הזמן הוא הרגיע אותי: אמא על תבכי. בבית החולים לא נתנו לי להיכנס לחדר הניתוח, רק מבחוץ שמעתי אותו בוכה: אמא! תפרו לו את הפצע, ואחרי 10 ימים הסתבר שהניתוח לא עלה יפה והיה צריך לנתח אותו מחדש. אני רואה איך הבאתי אותו לבית החולים והייתי צריכה להותיר אותו שם. בכיתי ואז רוני אמר לי אמא על תבכי הנה גם אני לא בוכה ולא מפחד. הרופאים החליטו לבסוף שלא לנתח שכן חששו להחמיר את המצב עוד יותר. הם האמינו שהיד תסתדר במשך הזמן. . אולם בסוף זה לא הסתדר כל כך טוב ורוני היה מאוד מוטרד במיוחד בגיל מבוגר יותר - איך אוכל להיות חייל קרבי עם כף היד שלי בבעיה כזאת, זאת כף יד ימין.. בלשכת הגיוס הסתיר את המצב ולא גילה שהוא למעשה מוגבל ביד ימין, ולא מסוגל לאסוף את אצבעות יד ימין והדבר מפריע לו במיוחד בחודשי החורף הקרים.
אני רואה את עצמי מביאה את רוני לכיתה א' ואני רואה אותו בסיום כיתה ח' כשבא הביתה צוהל על כך שהמורה נתנה לו תפקיד בהצגת הסיום באנגלית. אני שומעת את רוני אומר לי: החלטתי שאני הולך לתיכון בטבעון. רוני ידע תמיד מה שהוא רוצה לעשות וידע להחליט.. היה נער פתוח וגלוי לב, תמיד סיפר לי הכל. לפעמים דברים שבדרך כלל ילדים לא כל כך מספרים להורים . היה קשור מאוד לבית, לאבא לאבי אחיו ובמיוחד היה לו קשר טוב איתי, אני רואה את רוני חניך בתנועת הנוער ושומעת ממנו את דעתו באשר לדרך החינוך הרצויה במיוחד בכל הקשור לאהבת הארץ. לדעתו אין דבר חשוב יותר ליהודי בארץ מאשר להיות מחונך על אהבת העם והמולדת.
אני רואה את רוני ואיך הבאתי אותי לחיפה ביום גיוסו לצה"ל, אני רואה את יום השישי כשרוני מגיע הביתה בפעם הראשונה במדים, זאת היתה תחושה מופלאה : יש לי בן חיל , בן גדול. דמעו עלו בעיניי מרוב אושר. אני שומעת אותו יורד במדרגות לבית והוא נכנס הביתה ומחבק ומנשק. אני שומעת אותו מגיע הביתה בשתיים אחר חצות מקיש על חלון חדר השינה : "אמא הגעתי".. , מספר שהיו לו טרמפים גרועים במיוחד. שיצא ב- 11 בבוקר.. אני שומעת אותו בטלפון : הלו אמא, מה נשמע? איך אבא מסתדר במילואים ברמת הגולן? מגיע הביתה? ואיך הוא מרגיע אותי : אמא יהיה בסדר.. אני רואה אותו בסיום קורס מ"כים וקורס קצינים ואיך הוא אומר – הנה זה עבר יהיה בסדר, איך הוא תמיד מוצא את המילה הנכונה בזמן הנכון.
את החופשה האחרונה שלו, של שבוע ימים, קשה לתאר במילים. אני רואה אותו מגיע הביתה באיחור. היה ערב ראש השנה. שאלתי אותו מדוע הגיע כל כך מאוחר?  והוא עונה:" אמא, טוב שהגעתי בכלל, כמעט שלא הייתי בא. היו חדירות של המצרים והיה לי מרדף. זאת הפעם היחידה שסיפר בבית שכל הלילה היה בסוג של פעילות מבצעית וכמעט איחר את הטיסה האחרונה. הגשתי לו משהו לשתות והתיישבתי לידו.
רוני אמר לי : אנא צריך לגשת לדודים ולאחל להם שנה טובה וגם ליתר בני המשפחה. נסענו למוצקין לאח של משה ולאחרים,  את החג והשבוע שעבר בילינו באושר,  ביום השלישי ביקשתי שיבוא איתי לחיפה, רציתי לקנות לו דברים יפים .."אמא לא צריך אני בצבא ואינני צריך דבר, כאשר אשתחרר נקנה דברים לפי האופנה, היום קניתי מעיל יפה ואין לי כלל מתי ללבוש אותו.. אני אסע לסרט בערב עם חבר שגם הוא בחופשה, יש סרט בחיפה. ביום רביעי חזר הביתה בערך בשעה 12 בלילה ניגש אלי ואמר לי: אמא יש טיסה מחר בשעה 3 אחר הצהריים. את תיסעי לסידורים שלך ואני אקום ב – 11 ".. . ביום חמישי נסעתי לחיפה אבל רוני משום מה לא יכול היה לישון וקם מיד לאחר שיצאתי, הכין לעצמו ולאבא ארוחת בוקר. כשחזרתי שאלתי עם אם אבא היה בבית והוא ענה כן אבא היה ואכלנו ביחד. הביט בשעון ואמר פתאום " אמא יש עוד זמן בואי נשב ונשוחח, התיישב במטבח על יד השולחן ודיברנו על כל מיני דברים, הביט בשעון ואמר אמא אני צריך לזוז. ביקשתי לארוז את התרמיל והוא העיר: אמא אני חוזר ביום שלישי. מקווה שהכל יהיה בסדר, אז אנו גומרים את הקו ואני לא צריך את כל הבגדים, אל תתני לי את הכל, אני אהיה שבועיים בבית. אמא, אמר בהתפעלות: שבועיים בבית !! אז נכנס חברו יוסי ורצה להסיע את רוני לטרמפיאדה במגידו. רוני אמר ליוסי: גם אתה בחופשה, תיסע לחברה שלך, לי יש עוד זמן, אגיע בטרמפים מטבעון וזה בסדר. לקח את הנשק ואת התרמיל חיבק ונישק אותי ויצא מן הבית. פתחתי את הדלת והבטתי אחריו. אז הפנה את ראשו ואמר: "אמא, זה לא יפה. אני לא ילד קטן , אל תהיי א- יידשאה מאמא. סגרתי את הדלת ונכנסתי למטבח. עמדתי ליד החלון והוספתי להביט אחריו איך עבר את הכביש בדרך המקצרת בשביל שבו הלך כל השנים לבית הספר, פסע בין העצים והבתים, ואני ליוויתי אותו במבטי עד כמה שיכולתי לראותו. ועד היום אני חיה את ההרגשה ההיא, שאני מביטה דרך אותו חלון ומצפה שיבוא היום ואראה אותו חוזר הביתה. לפעמים אני יודעת שאלו הזיות, אך איך אפשר להמשיך לחיות אחרת? ...

חזרה לתחילת הדף