זה כמה פעמים שאני מנסה להעלות את דמותו של רוני בכתב וכל פעם שאני מתחיל, אין בכוחי להמשיך, כי בעצם לא השלמתי עם האסון ולא אוכל אי פעם להשלים.
אני רוצה אותו במכונית בזמן שאני מלמד אותו לנהוג. אני רואה אותו כשאני מסיע אותו מהבית לצבא. אני רואה אותו בצמתים ע ם חיילים כשאני נוסע לתל אביב. אני מחפש אותו בטרמפיאדות. במיוחד בצומת הסרגל, שם הייתי מסיע אותו מהצבא ומהבית.
כשאדם חי את המציאות אין בכוחו להתחיל ולחשוב ולנסות לכתוב על בן שאהב יותר מכל. קשה שבעתיים בימים שלפני חג הפסח וחג העצמאות, שבכל בית בישראל, או ברוב הבתים יש תכונה לקראת החג ואצלינו בבית קיים פחד מהחג. קשה להעלות על הדעת חג בלי רוני, שהיה הרוח החיה שתמיד עשה את כל המאמצים להגיע הביתה, לפעמים אפילו ברגע האחרון. בערב למחרת היה חוזר. היום עצוב בבית וקשה להגדיר חג שהוא באמת חג.
רוני נולד ב- 2 בנובמבר 1952. ילד יפה ושקט. מגיל רך היה ילד מבוגר שנה או יותר מכפי גילו. היה עצמאי והיתה הרגשה בבית שיש לנו בן גדול. אני לא זוכר אותו בוכה או מתפנק למרות שבמשך ארבע וחצי שנים היה הילד היחיד בבית. בסביבות כיתה ג' של בית הספר, הצטרף לנוער העובד. היה לו תמיד זמן לכל דבר. תמיד היה מה לעשות. אני לא זוכר אותו משתעמם. המגדל שבנה על ראש העץ בחצר..רצפתו קיימת עד היום. היה כותב או משחק שח לבד, במיוחד אהב לכתוב, היה לו יומן לכל נושא: לתנועה, לבית הספר, ויומן כללי שבו רשם כל דבר שנראה לו חשוב, תמיד התייחס לדברים ברצינות, לפעמים ברצינות יתר, בגמר ח כיתות התחיל ללמוד בתיכון, היה צעיר בכיתה ונבחר למועצת תלמידים אירגן פעילויות שונות לתלמידים בכיתה י"ב היה יו"ר המועצה, היום כשאני מנסה לשחזר את דרך חייו אני רואה אותו חושב תמיד קדימה ואוהב חברה, בדברים טובים תמיד אהב לשתף את כולם בדברים רעים פחות, היה מתמודד לבד. תמיד יהיו סביבו חברים רבים - הוא היה מאוד חברותי.
לקראת הצבא התרגש. שלא כדרכו, רצה להתגייס לסיירת אבל מצא את עצמו בחרמ"ש והיה מאוכזב מעט. אבל במשך הזמן, קיבל את הגזרה והוציא ממנה את הטוב. בטירונות דִבֵּר הרבה על זה שהרעיון שהיה מקובל באותה עת שטרטורים זה חלק מהעניין - לא מקובל עליו כלל. לדעתו הטרטורים היו מיותרים ולא תרמו כלום לאיכותו העתידית של החייל הלוחם. התנגד באופן פרדוקסאלי לקיומו של מוסד נציב קבילות החיילים משום שלדעתו קצין שפוחד מתלונות לא יהיה קצין טוב, ומי שימצא שתלונה חמורה נגדו מוצדקת לא צריך בכלל להיות קצין.
כשהיה בן 16 כתב חיבור שלא המדים עושים את החייל ולא הדרגות עושות את הקצין. התרעם שתמיד הכשירו את הקצינים בדרגות זוטרות לקבל על עצמם תפקיד של מחנכים לנוער שרק התגייס.
את שירותו הצבאי ליוויתי מיומו הראשות כאילו חזרתי לשרת בעצמי, רוני לא אהב את זה כל כך, לא רצה שנלווה אותו לכל מקום. כאשר נסענו לבקר אותו בטירונות ברפיח, קרתה לנו תאונה בדרך. לקחנו מונית ספישל ונסענו לבט"ר רפיח.
רוני הלך שישה קילומטרים בכדי לפגוש אותנו. אמרתי לו שאם הייתי יודע שצריך ללכת כל כך הרבה בשביל לפגוש אותנו לא היינו באים, אבל רוני ענה שהיה הולך 16 קילומטר בכדי לראות אותנו.
מאז התגייס חיינו בבית היו מחופשה לחופשה. דאגנו מאוד והיינו באופן טבעי חרדים לשלומו, כאשר חזר לצבא מחופשות חשתי עצבות רבה ותמיד עבר זמן מה עד שנרגעתי, שושנה ואני שרתנו בגולני. ידענו היטב מה זאת אומרת להיות חייל קרבי, וזה הגביר את הדאגות. בדרך כלל לא דיברנו על זה בבית, אבל בתוך כל אחד מאיתנו היתה חרדה בלב. וזה ניכר באווירה ששרתה בבית באותה עת, ניסינו שלא לדבר על זה.
רוני, למרות ששרת ביחידה קרבית ביותר, שנא מלחמות. זכור לי שפעם לאחר ביקור בכותל, שאלתי אותו מה רשמת בפתק ששמת בין אבני הכותל? ורוני ענה לי "שיהיה שלום ולא יהיו עוד מלחמות".
היום אני משחזר בליבי את הליכותיו של רוני אני חושב: היה נער מיוחד, לא יודע איך הצלחתי לחנך בן שאין לתארו במילים. כשאני לבד אני פשוט מדבר איתו ויש לי הרבה על מה. יש הרבה התלבטויות ואני נותר בלי מענה...

חזרה לתחילת הדף